גזר דין בתיק ת"פ 2903-02-11

מבוא

1.     לאחר שמיעת ראיות זוכה הנאשם מביצוע עבירה של הצתה-עבירה לפי סעיף 448(א) רישה לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן-החוק) ועבירה של ניסיון תקיפה- עבירה לפי סעיף 379+25 לחוק כמתואר באישום השני.  הנאשם הורשע בשתי עבירות תקיפה, עבירות לפי סעיף 379 לחוק כמתואר באישום הראשון, עבירה של סחיטה באיומים-עבירה לפי סעיף 428 רישה כמתואר באישום השני ועבירה של הדחה בחקירה- עבירה לפי סעיף 245 (א) לחוק כמתואר באישום השלישי.

2.     העבירות בהן הורשע הנאשם אירעו בשלושה פרקי זמן שונים, החמורה שבהן -עבירה של סחיטה באיומים אירעה ביום 21.1.2011 מועד בו דרש הנאשם מהמתלונן-קרוב משפחה שלו כסף, המתלונן סרב, בתגובה איים הנאשם על המתלונן בפגיעה בגופו ובחייו.  במסגרת  חקירת אישום זה נערך עימות במשטרה בין הנאשם לבין אחיו, אברהם. במהלך העימות הדיח הנאשם את אחיו שלא יאשר כי היו ביחד ביום האירוע.

כחצי שנה לפני שני אירועים אלו תקף הנאשם את המתלונן בימים 25.6.10 ו-26.6.10 בכך שהיכה  אותו באמצעות ידו בצווארו, תפס אותו בחולצה עד שנקרעה.

3.     לנאשם 5 הרשעות קודמות, האחרונה שבהן מיום 10.5.2009 כוללת מאסר על תנאי בן תשעה חודשים חב הפעלה שהוטל במסגרת ת"פ 4673-07-08 בבית משפט השלום בחדרה.

תמצית טיעוני הצדדים

4.     ב"כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר ארוך וממושך, להפעיל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן 9 חודשים, לחייב הנאשם בתשלום קנס ופיצוי משמעותי למתלונן.

5.     בטיעוניה הבהירה כי המאסר על תנאי שהוטל על הנאשם במסגרת ת"פ 4637-07-08 הוא חב הפעלה בשל ביצוע שני אישומים בתאריכים שונים. בהמשך הבהירה כי מעיון בגיליון ההרשעות הקודמות עולה תמונה של אדם אלים, הנוהג בבריונות באופן תדיר בין היתר כלפי שוטרים ובת זוג, מבלי שהנאשם נרתע מעונשי מאסר בפועל או מאסר מותנה.

6.     בנוסף הצביעה על חומרת מעשיו האלימים של הנאשם והדחת אחיו (ארבע פעמים) במהלך החקירה, תוך שימת דגש כי את העבירות על פי האישום הראשון ביצע הנאשם במהלך חופשתו מהכלא ואת הסחיטה באיומים ביצע בסמוך מאד לשחרורו מהמאסר.

7.     נימוק נוסף לבקשתה להכביד בעונשו של הנאשם, העובדה כי הנאשם לא לקח אחריות, אין אפיק שיקומי/טיפולי והסיכון לביצוע עבירות נוספות בעתיד גבוה. לתמיכה בטענותיה הציגה פסקי דין שונים.

8.     ב"כ הנאשם ביקש להסתפק בתקופת המעצר בה שוהה הנאשם מיום 21.1.2011 ולכלול באותה תקופה גם את המאסר המותנה שיופעל בחופף ובמצטבר כך שבסופו של יום לא יוטל על הנאשם עונש מאסר בפועל מעבר לכך.

9.     בטיעוניו ניתח את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם ואת נסיבות ביצוע כל העבירות אותן יש לדרג במדרג נמוך של חומרת העבירה. באשר לנסיבות האישיות הובהר בין השאר כי הנאשם היה עד לפיגוע באוטובוס שהביא את הנאשם לדיכאון קשה ולמשבר בחייו, כשהוא מוצא מזור בשימוש באלכוהול, דבר שבהמשך גם הביא להסתבכויותיו הפליליות.

10.                        לכך הוסיף כי זיכוי הנאשם מעבירת ההצתה חייב לבוא לידי ביטוי  בעת גזירת הדין הן בשל ההצדקה לניהול ההליך והן משום שללא עבירת ההצתה, ההליך היה מתנהל בבית משפט שלום מבלי שהנאשם עצור עד תום ההליכים, על כל המשתמע לעניין העונש שהיה מוטל עליו.

11.בתום הטיעונים בחר הנאשם שלא לומר דבר.

דיון

12.                        הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות אלימות, שתי תקיפות בחודש יוני 2010, עבירת סחיטה באיומים ביום 21.1.2011 והדחה בחקירה. כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין וכפי שעלה משמיעת העדויות, הנאשם ניצל את כוחו הפיסי והתנהגותו האלימה כדי לעשות במתלונן כרצונו ואדגיש כי לא מדובר באירוע חד פעמי שנמשך זמן קצר. על פי העדויות הנאשם יצר אווירת טרור כלפי המתלונן כבר ממועד המפגש הכפול בחודש יוני 2010, בשתי הפעמים הוא אילץ את המתלונן ללכת אחריו לפינה חשוכה אליה לא מגיעה עין מצלמת האבטחה כדי להכותו תוך דרישה שיוציא את תכולת כיסיו, המתלונן נראה לאחר מכן לבעל המקום "כעלה נידף".

גם אירוע הסחיטה באיומים אינו אירוע שיש להתעלם מחומרתו, הנאשם כפה על המתלונן את המפגש עימו כפי שתיאר המתלונן שקיווה כל העת כי הנאשם ילך לדרכו, למרות זאת המפגש התארך למשך 4 שעות במהלכו דרש הנאשם מהמתלונן בין השאר לרדת מהמשאית על מנת שיעשה חיפוש בכיסיו לוודא כי אינו מסתיר כספים, (לאחר שהמתלונן ירד לצורך אותו חיפוש הנאשם לא ביצע את החיפוש, ראו סעיף 31 להכרעת הדין) ולא קשה לדמיין מה הרגיש המתלונן כשהנאשם יושב עימו במשאית במשך 4 שעות ודורש ממנו דרישות שונות שלצידן האיום בכוח הזרוע, איום שמומש בפועל בעבר, עד כדי אילוץ המתלונן לקפוץ בבהלה מהמשאית ולהימלט מהמקום.

ניצול חולשתו של המתלונן תוך יצירת איומים על בטחונו ושלומו, והטלת אימה כדי להשיג כספים מהקורבן מחייבים תגובה עונשית קשה.

13.                        אפנה בענין זה לפסק דינו של הש' א' גרוניס: